מאמרי הפרשה • פרשת משפטים

"וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם" (כא, א)

פרשת משפטים מלאה במצוות ודינים, ובעיקר במצוות שבין אדם לחברו, וצריכים ללמוד אותה היטב עם רש"י והמפרשים כדי שנהיה בקיאים בהלכותיה.

הוו מתונים בדין

הגמרא (סנהדרין ז:) מביאה שבר קפרא דרש, למה נסמך פסוק "ואלה המשפטים", לפסוק האחרון בפרשה הקודמת "לא תעלה במעלות [-במדרגות] על מזבחי"? והסביר בר קפרא שזה ללמדנו את הדין שאמרו במסכת אבות (פרק א' משנה א') שהדיינים צריכים להיות מתונים בדין, שלא להכריע הדין במהירות אלא בשיקול דעת ובמתינות. [כמו שלמזבח עולים בכבש ולא במדרגות, שהעליה בכבש היא במתינות אבל העליה במדרגות היא יותר מהירה]. ומוסיף בעל הטורים רמז לזה, שמילת "מעלות" היא בגימטריא "מתונים".

לתדהמת כולם האברך ה"הרוג" הגיע ברגליו

מעשה נורא המלמדנו כמה צריך להיות מתונים בדין ולא להכריע במהירות על אף שישנם לכאורה ראיות, אירע בשנות ת"ח ות"ט, שהיו בהן פורענויות קשות לעם ישראל.

באותם ימי דמים, התגורר בעיר וילנא אברך צעיר לימים בשם רבי יעקב ב"ר בנימין ממשפחת אשכנזי ז'ק, [ונקראו כך ז"ק כי היו ז'רע ק'ודש מצאצאי חסידי אשכנז הקדמונים]. רבי יעקב היה מגדולי תלמידיו של רבי יעקב מלובלין - אביו של רבי העשיל מקראקא. גאונותו בתורה של רבי יעקב ז'ק היתה לשם דבר, עד שתלמידו רבי דוד אופנהיים, רבה של פראג, העיד עליו, שארבעת חלקי השולחן ערוך היו שגורים על פיו.

כשהגיע לפרקו, נשא רבי יעקב את מרת נחמה ביתו של רבי אפרים כהן בעל שו"ת "שער אפרים", שהיה באותו הזמן רב העיר וילנא.

נישואיו של רבי יעקב עם בתו של רבי אפרים, התקיימו תקופה קצרה לפני פרוץ המאורעות הקשים, ומיד אחרי נישואיו השתקע בוילנא עיר מגורי חותנו. יהודי וילנא ישבו אז שקטים ושאננים והיו בהם רבים שזכו לשני שולחנות, תורה וגדולה במקום אחד. שמם של חכמי וילנא דאז נודע לתהילה, ובכל מקום אליהם הגיעו היו לשם ולתפארת. רבי יעקב שקע בלימודיו בבית המדרש הגדול שבעיר, וקבל תורה מפי גדולי הדור שישבו תחת הנהגת חותנו ה"שער אפרים".

אולם, חיש מהר, ותחת ימי השלווה הגיעו ימי פורענות ותלאות. הפרעות הגיעו לוילנא שבליטא כמה שנים אחר חורבן קהילות פולין, והקוזקים עטו על העיר כחיות המשחרות לטרף.

רבי אפרים כהן, הספיק להמלט בעוד מועד יחד עם בני משפחתו, ובהם גם בתו הצעירה שזה עתה נישאה לרבי יעקב ז"ק, אך רבי יעקב חתנו, שהיה אז אברך צעיר לימים, לא הספיק להימלט עמם ונותר בגפו בעיר הנצורה.

לא ארכו השעות, ורבי יעקב נלכד יחד עם רבים מתושבי העיר בידי הקוזקים הארורים, שהוציאו אותם אל גיא ההריגה. רבי יעקב פסע בצעדים כושלים יחד עם שאר השבויים, כששפתיו ממלמלות את מילות הוידוי ובלבו הוא כבר נפרד מארץ החיים בדמי ימיו. ברגליים מטות לנפול ובעיניים נפחדות, רואה רבי יעקב קוזק גדול ממדים, כשבידו חרב חדה, והוא מתיז את ראשי השבויים שלפניו בזה אחר זה. התור הלך והתקצר ורבי יעקב ספר את השניות האחרונות שנותרו לו לחיות, ובקושי הצליח לעמוד על רגליו.

והנה הוא עומד כבר לפני המרצח השפל, שמביט בו בעינים מזרות אימה. רבי יעקב עצם עיניו והכין עצמו, אך, למרבה הפלא שמע את קולו של הרוצח שפונה אליו ואומר: "חבל על אדם צעיר כמוך שיהרג בקיצור ימים. ליבי לא נותן לי להתיז את ראשך". רבי יעקב לא דמיין לשמוע מילים כאלו מפי המרצח השפל, ולמרבה פליאתו, המרצח נטל את החרב שבידו, הפכה לצידה הקהה [שאינו חד], והעבירה על צווארו של רבי יעקב, ולא קרה לו שום נזק. בבעיטה אדירה שילחו הרוצח מלפניו, כשהוא לועג לו: "קום וברח לנפשך, כלב יהודי!"

לא הרחק משם, התחבאו כמה מתושבי העיר, שצפו בחרדה באחיהם המוצאים להורג, וזיהו גם את חתנו הצעיר של רב העיר. הם הספיקו לראות כיצד הרוצח מעביר את החרב על צוואריו של רבי יעקב הצעיר. בטוחים היו כי גורלו היה כגורלם של השבויים שלפניו, וביכו את גורלו המר של האברך הצעיר לימים שנהרג על קידוש השם.

בינתיים, שרך רבי יעקב את רגליו בחיפוש אחר מפלט מעמק הבכא, כשהוא ניזון מפטריות שמצא ביערות. באותה עת, הצליחו גם אותם פליטים שצפו במחזות הנוראים, להימלט מהמקום, והגיעו לחוף מבטחים. לא ארכו הימים עד שהצליחו לפגוש את את רבם הנערץ, רבי אפרים כהן.

הפליטים סיפרו לרבי אפרים בצער את גורלו המר של חתנו, והיתה בביתו תאניה ואניה.

כעבור זמן, תמו ימי האבל, ורבי אפרים רצה לאפשר לבתו להנשא בשנית, ולשם כך פנה לרבי העשיל מקראקא כדי להתיר את בתו להנשא לאיש אחר. רבי העשיל מקראקא שמע את עדות הפליטים אודות החרב שנשלפה על צווארו של רבי יעקב, והתיר את האשה על פי עדות זו.

אולם האשה, בתו של רב אפרים, מאנה לקבל את פסק הדין, בטענה כי ליבה אומר לה שבעלה הצעיר עדיין בחיים. היו כמה שלעגו לה וחשבו כי דעתה השתבשה עליה מרוב צער.

לאחר חצי שנה נדהמה העיר כולה: 'ההרוג' הגיע ברגליו, כולם שפשפו את עיניהם לראות את רבי יעקב 'המת' מתהלך בריא ושלם. לאחר שרבי העשיל שמע מפי רבי יעקב את תלאותיו, החליט להפסיק להתיר את עגונות הפרעות, זאת כיון שכמעט גרם לאשת איש מן התורה להנשא חלילה, ורק בנס הקב"ה הצילם ממכשול זה.

לאחר אותו נס מופלא, נולד לבני הזוג בן שנקרא צבי הירש, שלימים התפרסם בספריו ובכינויו ה"חכם צבי", אחד מגדולי התורה המפורסמים בדורו, שמחלציו יצאה משפחה ענפה בהם צדיקים רבים כרבי יעקב עמדין בני, הידוע בכינויו "היעב"ץ", ונקרא "יעקב" כשם סבו.

הלכות הדיינים רמוזות בפסוק

עוד כתב בעל הטורים שבפסוק זה מרומזות הלכות הדיינים: "ואלה" - ראשי תיבות: וחיב אדם לחקור הדין. "המשפטים" - הדיין מצוה שיעשה פשרה טרם יעשה משפט. "אשר" - אם שניהם רוצים. "תשים" - תשמע שניהם יחד מדברים. "לפניהם" - לא פני נדיב יהדר התנכר מהם.

כאשר הדיין מרגיש ברמאות

ואלה המשפטים אשר תשים סופי תיבות "מרמה" לרמוז שאם הדיין מרגיש שהדין מרומה, [דהיינו שהרמאי מביא ראיות אבל הדיין מכיר ומבין שבעל דין זה הוא רמאי], יסתלק הדיין או יחקור היטב וכמו שנפסק בשו"ע חו"מ סי' ט"ו סעי' ג'. (בעל הטורים)

נצטוונו על הדינים במרה

ואלה המשפטים אשר סופי תיבות "מרה", לומר לנו שכבר בהיות עם ישראל במרה נצטוינו על הדינים (כדאיתא בגמ' סנהדרין דף נו:). (בעל הטורים)

לפניהם - לפני עניני העולם הזה

יש לפרש, ש"אשר תשים לפניהם" בא לרמוז, שבכל מעשיו של האדם בעולם הזה צריך ליתן קודם את התורה לנגד עיניו שלא ידחה את התורה בשביל עבודת העולם הזה, וזה מה שכתוב "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" - לפני שיקדישו זמן לעבודת העולם הזה, התורה הקדושה תהא קודם, וכן התפילה קודמת לכל, ולכן אסור לאכול ולשתות קודם התפילה.

אל תהי דן יחידי

ויש שדרשו תיבת "לפניהם" שנאמרה בלשון רבים, רמז למה שאמרו חז"ל באבות (פרק ד' משנה ח') "אל תהי דן יחידי שאין דן יחידי אלא אחד", דהיינו יחידו של עולם, ולכן יש לדון "לפניהם", לשון רבים, ללמד שיש לדון בפני כמה דיינים ולא בפני אחד.

וכמו שראינו בגמרא (סנהדרין דף ז:) שרב אשי כשהיתה באה לפניו שאלה של טריפה, היה מכנס את כל השוחטים שבעירו, ודן יחד איתם, והסביר שעושה כך "בשביל שתגיע לנו נסורת קטנה מן הקורה" [כלומר, שלא תהא כל האחריות עליו].

ומסופר בירושלמי (נדה פרק ב' הל' ז' דף ט.), שרבי חנינא היה גר בציפורי, והיו באות לפניו שאלות בדין והלכה, והיה מוציא הלכה רק לאחר שנשאל באותה הלכה שתי פעמים והיה בטוח בדין. ואף על פי שהיו עימו בעירו רבי יוחנן וריש לקיש, למרות זאת לא היה מצרף אותם עימו בדין, אמרו: חכם הוא הזקן, שאינו זקוק לנו ומורה הוראה מעצמו מבלי לצרף אותנו. פעם אחת הגיעה לפניו שאלה, וצירף את רבי יוחנן וריש לקיש עימו בדין, אמרו לו: מה ראה רבנו שנזדקק לנו היום הזה, אמר להם: יבוא עלי [-לשון שבועה] אם לא כל דין ודין שדנתי, לא דנתי אלא אם כן שמעתי מרבי לדון כן, ואף ראיתי שעשה מעשה במקרה כזה לפחות שלש פעמים, ואילו שאלה זו שבאה כעת לפני, באה לפני רבי רק שתי פעמים בלבד, ולכן הלכה זו לא רציתי לפסוק לבדי, וצרפתי אותכם עמדי. (אמרי חן)

ברכת מלך אוהב צדקה ומשפט

בספר שיבולי הלקט (תפילה סי' י"ח והביאו הבית יוסף או"ח סי' קי"ב) מביא, שמצא מדרש (לא נמצא במדרשים שלפנינו) שמספר כך: "כשניתנה תורה לישראל, ואמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, מיד פתחו מלאכי השרת ואמרו ברוך אתה ה' אוהב צדקה ומשפט". ומכאן תיקנו אנשי כנסת הגדולה בתפילת העמידה את ברכת השיבה שופטינו, שנחתמת במלך אוהב צדקה ומשפט.

%בזוהר הקדוש כאן (שמות דף צ"ד ע"א) "אלין אינון סדורין דגלגולא, דינין דנשמתין דאתדנו כל חד וחד לקבל ענשיה". [אלו הם סדרים של גלגול הנשמות, דהיינו משפטים ודינים של הנשמות החוזרות ומתגלגלות לעולם הזה, הנידונות כל אחת ואחת כנגד עונשה]

"וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם" (כא א)

רש"י: "כל מקום שנאמר "אלה" [בלי ו' החיבור] פסל את הראשונים, ואלה [עם ו'] - מוסיף על הראשונים, [ללמדנו] מה הראשונים [שנאמרו בפרשה הקודמת] מסיני, אף אלו מסיני"

לפניהם - לפני המצוות שבין אדם למקום

יש לפרש מה שאומר רש"י "מוסיף על הראשונים", שבפרשה הקודמת פרשת יתרו קיבלנו את התורה, ופרשת יתרו עוסקת בעיקר במצוות ש"בין אדם למקום" כמו "אנכי ה' אלקיך" ו"לא יהיה" וכו', וכעת בפרשת משפטים התורה הקדושה מוסיפה לנו מצוות של "בין אדם לחברו". וידוע מה שאמרו רבותינו (תנא דבי אליהו רבה פרק א') "דרך ארץ קדמה לתורה", דהיינו, דרך ארץ הן המצוות שבין אדם לחברו, קודמות ל"תורה" דהיינו מצוות שבין אדם למקום.

ולפי זה יש להסביר, שלכן אומרת התורה "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", ש"לפניהם" הכוונה, לפני המצוות שבין אדם למקום שנאמרו בפרשה הקודמת, שאת המשפטים של בין אדם לחברו תשים לפני המצוות שבין אדם למקום, שקודם כל הן המצוות שבין אדם לחברו, ורק אחר כך בין אדם למקום. (חיי משה, סוכת דוד, עטרת רש"י, אריה שאג, ישמח משה)

כל חלקי התורה ניתנו בהר סיני

רש"י מפרש: כתוב "ואלה" עם וא"ו החיבור, לחבר את הפרשה הזו עם הפרשה הקודמת פרשת יתרו שקראנו בה על מעמד הר סיני, זאת כדי ללמדנו שכמו שעשרת הדברות ניתנו בסיני, אף משפטים אלו ניתנו בסיני, שכל התורה כולה ניתנה לנו בהר סיני ולא רק עשרת הדברות.

ובאמת, גם התורה שבעל פה ניתנה בסיני ולא רק תורה שבכתב, כמו שכתוב בסוף הפרשה (כד, יב): "ואתנה לך את לוחות האבן, והתורה, והמצוה, אשר כתבתי להורתם" ומסבירה הגמרא (ברכות ה.): "אמר רבי שמעון בן לקיש, לוחות - אלו עשרת הדברות, תורה - זה מקרא, והמצוה - זו משנה, אשר כתבתי - אלו נביאים וכתובים, להורותם - זה תלמוד. מלמד שכולם נתנו למשה מסיני".

כל מילה בתורה כוללת את כל התורה

רבי אברהם אחיו של הגאון מוילנא (בתחילת ספרו מעלות התורה) מעיר, הרי מתחילת ספר בראשית עד פרשת בא יש רק כמה מצוות בודדות, ואיך זה יתכן, הרי התורה באה לצוות ולהדריך, ואם אין שם כמעט מצוות, מדוע זה נכתב?

מתרץ רבי אברהם בשם אחיו הגר"א, שבכל מילה ודיבור בתורה הקדושה, כלולה כל התורה, ויש בה את כל התרי"ג מצוות, ולכך נמשלה התורה לעץ כמו שכתוב (משלי ג, יח) "עץ חיים היא למחזיקים בה", כי התורה היא כמו עץ גדול שיש לו ענפים ופירות, וכמו שמכל גרעין של פרי אפשר לנטוע עץ שלם שיוציא גם הוא גרעינים וכו', כך התורה הקדושה בכל דיבור ודיבור כלול מצוות רבות.

"ואלה" ראשי תיבות "ליהודים הייתה אורה ושמחה"

הסבר נוסף מסביר בעל האמרי חיים מויז'ניץ (אמרי חיים ליקוטים תחילת משפטים) בדברי רש"י "אלה פסל את הראשונים" וכו', על פי דברי הגמרא (יומא פו:) שאדם העושה תשובה מיראה, זדונותיו נעשות לו כשגגות, ואם עושה תשובה מאהבה, זדונות נעשות לו כזכויות, והנה "אלה" ראשי תיבות "ליהודים היתה אורה", "ואלה" ראשי תבות "ליהודים היתה אורה ושמחה", וידוע מאמר חז"ל (מגילה טז:) אורה זו תורה.

וזה שפירש רש"י כל מקום שנאמר "אלה", היינו "ליהודים היתה אורה" שעושה תשובה ומקיים את התורה אבל בלי "שמחה" ואהבה לה' יתברך אלא מיראה, זה רק "פוסל את הראשונים", היינו שפוסל את העוונות, ואינם נחשבים כבר כזדונות אלא כשגגות. אבל "ואלה", היינו "ליהודים היתה אורה ושמחה", שעושה תשובה ומקיים את התורה מתוך שמחה ואהבה, אז "מוסיף על הראשונים", היינו שזדונות נעשות כזכיות, וזה מוסיף על העבירות הראשונות שלא רק שפוסל אותן מלהחשב עבירות, אלא מוסיף עליהם ומחשיב אותן כזכויות.

"כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי" (כא, ב)

כיצד נראה עבד לפי התורה

מדוע פתחה התורה והקדימה לכל משפטיה דוקא את ענין העבד?

מסביר רבי חיים שמואלביץ זצ''ל, שהואיל ורק עתה יצאו ישראל ממצרים, ועדיין חשים הם את עוצמת המכות שבהן נחבט גופם, זה הזמן המתאים ביותר לבאר את כל ענין העבדות, ולהורות להם כיצד נראה עבד על פי התורה הקדושה.

הסיבה שאדם ירצה לקנות עבד עברי

רבי אייזיק שר זצ"ל (לקט שיחות מוסר) מקשה, לכאורה צריך להבין את המצווה הזו של עבד עברי, הרי אדם שקונה עבד עברי הוא לכאורה חסר דעה, מדוע? כי הרי עבד עברי הוא בדרך כלל אדם שגנב ונמכר בגניבתו, משום שלא היה לו לשלם על הגניבה, ולמה שאדם יכניס גנב הביתה? ועוד יותר פלא, הרי אמרו רבותינו (קידושין כ.): "כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו" עד כדי כך שאם יש רק כרית אחת לאדון, הוא נותן אותה לעבד! ומי צריך את הדבר הזה? מדוע בכלל שאדם ירצה לקנות עבד עברי? ולמה שלא יעדיף עבד גוי שיכול להשתמש בו ככל שיחפץ?

אומר רבי אייזיק שר דבר נפלא: יש כאן משהו עמוק יותר, צריך לדעת, שיהודי אינו חי רק לעצמו (ראה נפש החיים בהקדמה), יהודי לא יכול להתעלם מהסביבה שלו, אלא צריך לחשוב על השני ומה שאפשר לעזור לו, חייב לעזור. וזה מה שהתורה מבקשת לומר במצוות עבד עברי, שהאדון לא יקנה עבד רק בשביל עבודות משק בית, כי לכך זה באמת לא שווה, אלא מדובר כאן על אדון שרוצה לקיים חסד אמיתי עם יהודי מסכן שנכשל בגניבה.

והחסד הזה קורה, על ידי שיהודי מרגיש את היהודי הזה שהלך וגנב, ויורד לשורש נשמתו, ורואה שאולי לא היה לו מה לאכול, או שלא היתה לו חמימות, וככה ירצה לעזור לו ולשקם אותו, כי הריפוי שלו הוא, שיהיה לו בית-חם, ושיראה מהי דאגה ומסירות לשני, שיכיר אדון שמוכן לשלם רק כדי לעזור ליהודי, ואז הוא כבר לא ימשיך לגנוב.

ולכן אחרי שש שנים, התורה אומרת שהוא יוצא לחירות. מדוע? כי אחרי שלימדו אותך איך לחיות ואיך נראה בית יהודי חם, אז תצא לחירות. עכשיו לך אתה ותעזור לאחרים, אל תחשוב רק על עצמך!

נמצאנו למדים מדין עבד עברי, כמה צריך "לחיות" את השני, להאיר פנים לחבר, לשכן, "בוקר טוב" לשני עם חיוך, זה יעשה לו את היום, לראות את השני כאדם ולא כמו צל שעובר על ידך...

הנה דוד המלך עליו השלום אומר (תהילים לג, ה): "חסד ה' מלאה הארץ", העולם בנוי על חסד, הוא מושתת על עיקרון העזרה והערבות ההדדית. למקום כזה שאין בו גמילות חסדים - אין זכות קיום! המהר"ל (נתיבות עולם הצדקה פרק ו') אומר, שמציאות הבריאה היא שכל אחד נותן, ומאידך גיסא מקבל. ומוכיח כן מהמדרש (שמות רבה פר' לא סי' טו) שאומר: "כל בריותיו של הקב"ה לווין זה מזה, היום לווה מן הלילה והלילה מן היום, הלבנה לווה מן הכוכבים והכוכבים מן הלבנה, האור לוה מן השמש והשמש מן האור". שיתוף הפעולה הזה פועל גם בין הצומח והחי: הצומח, העצים, פולטים חמצן, ואנחנו, החיים, קולטים אותו ונושמים אותו. לאחר מכן אנחנו פולטים את דו תחמוצת הפחמן, והעצים קולטים אותו ומשתמשים בו לבניית התאים שלהם, שיפלטו חמצן וחוזר חלילה, הכל פועל בהדדיות, ובלי הדדיות זו - אין לעולם קיום.

לא להתעלם ממצוקת השני - משל נפלא

בספר בנועם שיח (כאן) כתב כי לעיתים אנשים עושים חשבונות מוטעים. הם סוברים שאם יתנו משלהם לשני, הם בעצמם יצאו נפסדים. אלו חשבונות מוטעים, כי ההיפך הגמור הוא הנכון: מחסד - לא זו בלבד שלעולם לא מפסידים אלא גם מרוויחים!

ובדבר זה יש משל נפלא הממחיש את הענין הזה: באחד הבתים התמקם עכבר במחילה משובחת שמצא בו, משם הגיח ואליה שב מבלי שבעלי הבית יכלו להרע לו. יום אחד, כשהציץ מחורו, חוורו פניו ורעד תקף את כל גופו: הבעל והאישה שבו הביתה עם שקית, הוציאו מתוכה מלכודת עכברים משוכללת, והניחוה במטבח... בצר לו הוא יצא דרך המחילה לחצר, כדי לשפוך את ליבו בפני דיירי החצר, דאגה בלב עכבר ישיחנה...

תחילה הוא פגש בתרנגולת ושח בפניה את מר ליבו. במקום להרגיע אותו, התרנגולת רק הוסיפה לו פחד באומרה שתי מילים: "אתה אבוד!". מבוהל ונפחד הלך אל הכבשה ושטח באוזניה אודות הצרה הבאה עליו. גם הכבשה, במקום לעודד אותו, שאלה אותו: "הכנת כבר צוואה? למי בדעתך להוריש את החור שבגבינה הצהובה..." לא נותר לו אלא לקוות שהפרה היא זו שתעודד אותו, הלך ושח לה אודות המלכודת המשוכללת שבעלי הבית הניחו, ו.. גם הפרה לא היטיבה עימו, ואמרה: "כלום סבור אתה שהצרות שלך מעניינות אותי? די לי בצרותיי שלי!"

כך הסתובב העכבר סחור סחור, מבלי שאף אחד יתמוך בו, ונאלץ לשוב לחורו עצוב ומיואש. לפתע הוא שומע קליק חזק מכוון המלכודת, משהו נתפס בה. הוא שמע את האישה צורחת: "תפסנו אותו..." היא מיהרה למטבח, אך להפתעתה לא עכבר נתפס במלכודת אלא קצה זנב של נחש נתפס בה.. לדאבונה כאשר היא הגיעה, הנחש שנותר כולו בחוץ היה זועם במיוחד, והכיש אותה בחרון אפו.

ארס הנחש התפשט בגופה, והיא אושפזה בבית חולים. לאחר שבועיים החליטו לשחררה, כשהיא עדיין סובלת מחום גבוה ומחסור בברזל. הרופאים המליצו לה לאכול מרק עוף, המועיל לסובלים מחום, וכבד בהמה, המועיל לחוסר ברזל. בלית ברירה נאלצו בעלי הבית לשחוט את התרנגולת, לצורך מרק עוף, ולשחוט את הכבשה לצורך כבד בהמה... מה לא עושים בשביל הבריאות...

האישה התחזקה ושבה לאיתנה והיא ובעלה החליטו לערוך סעודת הודיה מפוארה. לצורך הסעודה המפוארה, הם שחטו את הפרה והגישו את בשרה...

את כל המחזה הזה רואה העכבר, שבזכות הנחש שתפס את המלכודת, המשיך לחיות חיים ארוכים וטובים. וכל אלו שלא רצו לעזור לו מצאו את מותם בדמי ימיהם... ללמדנו שלעולם לא כדאי לזלזל, או להתעלם, ממצוקתו של הזולת.

אדם לא יכול לדעת איך תהיה מצוקת הזולת קשורה אליו. יהודי לא יכול לומר: "לא ידעתי מכלום" במקרה וחלילה שכנו בבניין התמוטט מצרה ששקע בה! מה זאת אומרת "לא ידעתי"? אם היית מתעניין לא רק בעצמך, אלא גם במה שקורה סביבך, לבטח היית יודע! חייבת להיות ערבות הדדית לא רק מתי שנוח לך, אלא גם - ובעיקר - מתי שלא נוח לך. הודי צריך לתת ממה שלא כל כך נוח לו לתת ממנו! אנשים רבים מוכנים לתרום המון כספים כדי שאולי יזכו בלוטו... לטענתם הם הולכים רק על "גדול". אבל לתרום 52 שקל, שיש להם, לצרכי הזולת זה לא...

הפלא יועץ (ערך אהבת חסד) כותב: "חסד הוא עמוד העולם, שנאמר "עולם חסד יבנה" (תהילים פט, ג), והוא מהדברים שאוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא, והוא בכלל מצוות עשה דאורייתא של "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח). והיום שאנו רואים שמידת הדין גוברת בעולם מידי יום בכמה מחלות ומיתות משונות וחסרון שפע, ואין לך יום שקללתו לא מרובה מחבירו, כמה צריך להרבות בצדקה וחסד, ובכך נזכה לכפות את כח הדין ויתמלאו רחמים בעולם".

"עַל כָּל דְּבַר פֶּשַׁע עַל שׁוֹר עַל חֲמוֹר עַל שֶׂה עַל שַׂלְמָה עַל כָּל אֲבֵדָה אֲשֶׁר יֹאמַר כִּי הוּא זֶה עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְּבַר שְׁנֵיהֶם אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִים יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ" (כב, ח)

פסוק זה רומז שבע עוונות שגרמו את הגלות

בספרים הקדושים כתוב, שהגלות היא בעבור [שבע עוונות] עוון אדם הראשון, ועוון מכירת יוסף ועוון העגל, ובעוון שמעון ולוי שהרגו בשכם, ועל עזיבת התורה, ועוון עבודה זרה, ועוון שלמה שלקח לבת פרעה.

וכל זה רמוז בפסוק זה:

"על כל דבר פשע" - עוון אדם הראשון, שעבר על "דבר" ה' ואכל מעץ הדעת "בפשע" ומרד, ובמקום "שפע" עשה "פשע" והביא מיתה לעולם.

"על שור" - זו מכירת יוסף שנקרא שור שנאמר (דברים לג, יז) "בכור שורו הדר לו", ושור גם רומז לעוון העגל כמו שכתוב (תהילים קו, כ) "וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב".

"על חמור", היינו ענין שכם בן חמור. והיתה מידת הדין מקטרגת על עוון זה, עד שמתו תלמידי רבי עקיבא באסכרה מפסח עד עצרת, בלילה קודם הנץ החמה, כמו שעשו שמעון ולוי שהרגו בסתר את שכם וחמור ואנשי עירו, כך הקב"ה מדד מדה כנגד מדה שמתו תלמידי רבי עקיבא באסכרה, ובלילה במקום נסתר. וחמור גם רומז על עזיבת התורה שתלמידי חכמים נקראים 'חמור' כמו שכתוב (בראשית מט יד) "יששכר חמור גרם".

"על שה" - "שה" [עם הכולל] עולה בגימטריא "כופר", שכפרו בה' ועבדו עבודה זרה.

"על שלמה" - אל תקרי שלמ"ה [בשי"ן שמאלית] אלא שלמ"ה [בשי"ן ימנית] שלקח את בת פרעה.

"על כל אבדה" - כלל מצות שאיבדו ישראל.

ולפי זה, המשך הפסוק יתפרש כך:

"אשר יאמר כי הוא זה עד האלהים יבא דבר שניהם" - שתיקון של העונות הנזכרים הוא, שיניחו תפילין בכל יום, עד אחרי עלינו לשבח, שיש בו שתי פעמים ע"ד, כנגד שתי תפילין - תפלה של יד ותפלה של ראש. וזה מה שכתוב "עד האלהים" - אל תקרי ע"ד בפת"ח אלא בצר"י, "יבא" גימט' י"ד, מי שהגיע לתחילת שנתו הי"ד, חייב להניח תפילין בכל יום, שיש לו שם שד"י. והוא גם תיקון לפגם ברית, שיש בתפילין הוי"ה מבפנים ושד"י מבחוץ וזה מה שכתוב יבא דבר שניהם ראשי תיבות שד"י.

"אשר ירשיעון" - גימטריא שמ"ש, דהיינו ברית שנקרא שמש, ובעתיד אין גיהנם אלא נידונים בשמש, כמו שכתוב (מלאכי ג, כ) "שמש צדקה ומרפא בכנפיה", וזה מה שכתוב "אשר ירשיעון אלהים ישלם שנים לרעהו".

בכל דיבור שידבר האדם אי אפשר להנצל מאיסור

עוד נרמז בפסוק זה, מה שאמרו חז"ל באבות (פרק א' משנה י"ז) "כל המרבה דברים מביא חטא", וזה שאומר "על כל דבר פשע", כל דיבור ודיבור שידבר האדם בעסקי העולם הזה, אי אפשר שינצל מפשע דהיינו, שקר, לשון הרע, דברים בטלים, כעס, או שנאת חינם, באופן שאי אפשר לאדם להנצל אם פותח פיו בהפקר ודלתי פיו פתוחות.

ועל פי זה מפרשים את הפסוק: (במדבר יט, טו) "וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא"

"כלי פתוח" - זה הפה.

"אשר אין צמיד פתיל עליו" - שלא צומד וקושר פיו, ומדבר בלי לחשוב מוצא שפתיו.

אז "טמא הוא" – שאי אפשר שינצל מלשון הרע וכעס ועוד.

וניתן להליץ על כך את מה שאמרו במשנה בתחילת מסכת תמיד (פרק א משנה א) "מצאו נעול, בידוע שיש שם אדם. מצאו פתוח, יודע שאין שם אדם", רצונו לומר, אם אתה רואה מי שפיו נעול ושומר פיו ולשונו, בידוע שהוא בן אדם ירא שמים. אבל פתוח, זה לא בן אדם, וצריך להשמר ממנו.

וכתב הגר"א ז"ל באגרת ששלח לבנו, "על כל רגע שאדם חוסם פיו מלדבר מה שאינו הכרח לגופו. זוכה לאור הגנוז שאין כל מלאך ובריה יכולים לשער!"

"אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה" (כב, כד)

צדקה חשובה כקרבן

כתב רש"י: "כל אם שבתורה הוא רשות, חוץ מכאן שהוא חובה", התורה מלמדת אותנו כאן שיש להלוות ולסייע לעני בשעת דחקו, והתורה גם מזהירה, שאם הגיע זמן הפרעון, ויודע שאין לו, אסור לו להיות כנושה, וכמו שאומרת הגמרא (בבא מציעא עה:) בשם רב דימי: מנין לנושה בחבירו מנה ויודע שאין לו אסור לעבור לפניו, שנאמר: "לא תהיה לו כנושה".

והרב שפתי כהן על התורה כותב, שהלוואה לעני חשובה היא כקרבן, שנאמר (במדבר כח, כג) "מלבד עולת הבוקר", ותיבת "מלבד" היא ראשי תיבות: מ'לוה ל'עני ב'שעת ד'חקו, "עולת הבוקר" - שהיא כקרבן עולה.

וכן האותיות שנמצאות אחרי האותיות של המילה "עני" הן "כסף" [ע-פ, נ-ס, י-כ], לומר לך, שלא נברא כסף אלא כדי לזכות בו את העשירים בנתינת הלוואות וצדקה לעניים הזקוקים לכך.

ואם חלילה העשיר מתגאה ולא מלווה לעניים ושומר את כל הכסף לעצמו הרי תיבת "כסף" במילואה [כ"ף, סמ"ך, פ"א] עולה ש"א כמנין "אש", לרמוז שנענש שאת כל הונו תאכל האש וילך לאבדון. (עד כאן דברי השפתי כהן).

ולעומת זאת, החיד"א (נחל קדומים) כותב לצד החיוב, שאם זוכה אדם לקיים מצוות הלוואה וצדקה, זוכה לכפרה, שכן תיבת "כסף" במילואה [כשתמנה האות פ' כך: פ"ה] עולה ש"ה כמנין "כפרה", וכמו כן גימטריא "שה" לרמוז שמכפרת כקרבן. גם נראה לרמוז במילה צדקה ר"ת צדקה היא דמיון קרבן.

"אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ" (כב, כד)

הלוואה חייבת עדים אבל צדקה עדיף בלי עדים

אמרו רבותינו ז"ל (בבא מציעא עה:) "שלשה צועקים ואינם נענים", ואחד מהם הוא "המלוה בלי עדים".

ועוד אמרו רבותינו ז"ל (ראה בבא בתרא ט: ושו"ע יו"ד סי' רמ"ט סעי' ח'), כי עיקר מצות הצדקה הוא שיתן בצנעה. שנאמר (משלי כא, יד) "מתן בסתר יכפה אף" וגו'.

ובזה יבואר הפסוק "אם כסף תלוה" - אם באת להלות כסף, צריך שיהיה "את עמי", דהיינו על ידי עדים ושטר, אבל "את העני" כאשר נותן צדקה לעני, יהיה "עמך" דהיינו בסתר בינך ובינו בלבד. (פנינים יקרים)

מאמרי רבותינו על צדקה רמוזים בפסוק

בספר אהבת עולם (פרחי) בתוספת נופך פירש שבפסוק זה רמוזים כמה מאמרי חז"ל בענייני צדקה, וכתב על זה "דליכא מידי דלא רמיזי בתורה":

א. "אמר רב ביבי אם בקשת לעשות צדקה, עשה אותה עם עמלי תורה" (קהלת רבה פרשה י"א אות א'), והיינו שעדיף לתת צדקה לעני תלמיד חכם, ומה שכרו: "אמר רבי יוחנן כל המטיל מלאי לכיס תלמידי חכמים, זוכה ויושב בישיבה של מעלה, שנאמר (קהלת ז, יב) כי בצל החכמה בצל הכסף" [פירוש: במחיצת החכמה יכנס זה שההנהו מנכסיו] (פסחים נג:).

וזה שאומר הפסוק: "אם כסף תלוה, את עמי" - אם רצית לעשות צדקה, "את עמי" - עשה אותה עם תלמיד חכם, כי "עמי" הוא כינוי לתלמיד חכם שנקרא "עמי", משום שהוא עמי [עם הקב"ה] במחיצתי יום ולילה בתורה ועבודת ה'.

וגם שכרו שיושב בישיבה של מעלה, רמוז בפסוק, במילים "את עמי", שעולות בגמטריא "יהיה חלקך בגן עדן אלהים חיים".

ב. גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה (בבא בתרא י.), וזה שאומר "אם כסף תלוה" ר"ת עם האותיות גמטריא "משיח בן דויד". ועוד שפעמים שהעני מתרעם על הקב"ה למה דוקא לי אין, ועל ידי הצדקה עושה שלום בין הקב"ה לעניים, שנאמר (ישעיה לב, יז) "והיה מעשה הצדקה שלום" וגו', ועל ידי השלום מקרב קץ הגאולה שכן "גדול השלום" הוא גימטריא "משיח בן דוד". ונמצא שהעושה צדקה מקרב את הגאולה.

ג. הצדקה צריכה להיות נקיה מגזל ועולה, כי הקב"ה שונא גזל ועולה. וזהו "אם כסף" גמט' "נקי גזל" עם הכולל, רק אז "תלוה את עמי".

ד. לתת צדקה בכל יום כמו שכתב הרב חיד"א (מורה באצבע סי' א אות יב). וגם זה רמוז כאן: "אם כסף תלוה את עמי" עולה בגמטריא "וצריך האדם לתן צדקה בכל יום".

ה. "אמר רבי יצחק כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, והמפייסו בדברים מתברך בי"א ברכות" (בבא בתרא ט:), וזה שאומר "אם כסף תלוה את עמי", בגמטריא עם הכולל "ועל ידי הצדקה והפיוס יעלה במעלות".

ו. עוד אמרו רבותינו ז"ל (שבת קנא:) "כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים", וגם זה רמוז כאן שתיבות "אם כסף תלוה את עמי", עולות בגמטריא "וכל המרחם על אחרים מרחמים עליו" [עם הכולל]. וכן עולות בגמטריא "מן השמים בשופע רב טוב" [עם הכולל].

ז. אמרו בגמרא (שבת קנא:) שכאשר אדם הוא עשיר יש לו לזכור שגלגל חוזר בעולם ועלול לבוא לידי עניות, ולכן יתן צדקה, וגם זה רמוז כאן: "אם כסף תלוה את עמי", עולה בגמטריא "ורדוף אחר הצדקה והוא גלגל חוזר בעולם" [עם הכולל].

ח. על העשיר לזכור מה שאמרו חז"ל (ראה גמ' בבא בתרא דף י.) שהקב"ה נותן לעשיר את הממון בפיקדון, כדי שיתן לעניים, וכן אומרים רבותינו (ראה אלשיך דברים כג, כא) שהקב"ה שם את העשיר "אפוטרופוס" על ממון העני. ואף זה רמוז כאן, שתיבות "אם כסף תלוה את עמי" [עם הכולל], הם בגמטריא "והממון אצל העשיר בסוג פקדון", וזהו שסיים "את העני עמך", שתיבת "את" גמטריא "ממון העני עמך". ועוד, שהמילים "אם כסף תלוה את עמי" עולות בגמטריא "העשיר אפטרופוס עני". [עם הכולל].

ט. צדקה קודמת לכל המצוות, וכמו שכתב הרמב"ם (פרק י' מהל' מתנות עניים) חייבין אנו ליזהר במצות צדקה יותר מכל מצוות עשה וכו', וזה שאומר הפסוק "אם כסף תלוה את עמי" עולה בגמטריא: "צדקה קודמת לכל מצוה ומגן הוא בעדו", כדכתיב (תהלים פה, יד) "צדק לפניו יהלך".

י. על האדם להשים לנגד עיניו שהממון יכול לפתע להעלם, כמו שכתוב (משלי כג, ד-ה) על העושר: "התעיף עיניך בו ואיננו", וזה גם כן רמוז כאן, שתיבות "אם כסף תלוה את עמי" עולה בגמטריא: "בן אדם הממון כלה התעיף עיניך בו ואיננו" [עם הכולל].

יא. אמרו רבותינו ז"ל (ראה בבא בתרא ט: ושו"ע יו"ד סי' רמ"ט סעי' ח'), שעיקר מצות הצדקה הוא שיתן בצנעה. שנאמר (משלי כא, יד) "מתן בסתר יכפה אף" וגו'. ואף זה רמוז כאן בפסוק, אם כסף תלוה את עמי בגמט' "צריך היות הצדקה בצנעה" [עם הכולל], וכן עולות בגמטריא "לא בפרהסיא וזה משובחת".

יב. עוד רומז על מעלת הצדקה שתיבות "אם כסף תלוה את עני" עולות בגמטריא "מצות הצדקה אין למעלה הימנה כלל". וכן עולות בגמטריא "צדקה מצלת מדין גיהנם ומכל חולאים" [עם הכולל].

יג. גם נראה לרמוז במילה צדקה ר"ת צדקה דוחה הרבה קללות.

הביצה שהכניסה לגן עדן

מעשה באדם אחד שהיה רשע כל ימיו, ובשעת פטירתו אמרו לו אנשי ביתו, מדוע לא טעמת כלום? אמר להם, אם תתנו לי ביצה מגולגלת אני אוכל, הביאו לו, וקודם שאכלה, בא עני ועמד על פתחו ושאל צדקה, אמר החולה לקרוביו שיתנו הביצה לעני, ומימיו לא עשה צדקה אלא זאת בלבד, לאחר שלשה ימים מת החולה.

לימים בנו ראה את אביו בחלום, אמר הבן לאביו, היאך אתה בעולם שהלכת בו? אמר לו אביו, בני, תהיה רגיל בצדקה ותירש חיי העולם הבא, לפי שכל ימי לא עשיתי צדקה אלא אותה ביצה שנתתי לעני בלבד, וכשנפטרתי מהעולם הכריעה לי אותה ביצה על כל עוונותי, ובזה זכיתי לגן עדן. (אהבת עולם פרחי בשם מעיל צדקה)

הכסף המלוה את האדם במיתתו

הרה"ק רבי מנחם מנדל מקוצק זיע"א הסביר פסוק זה על פי מה שמובא במשנה (אבות פרק ו' משנה ט') "בשעת פטירתו של אדם, אין מלוים לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות, אלא תורה ומעשים טובים".

וזהו נרמז כאן בכתוב: "אם כסף תלוה" - אם יש מושג שכסף מֶלַוֶה אי פעם את האדם בדרכו האחרונה, זה רק הכסף של "את העני עמך" - הכסף שנתת לצדקה והחזקת בו עניים.

"לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה" (כב, כד)

לגבי הקב"ה - תהיה כנושה!

כתב בספר זכרון זאת (הורויץ) מהרב הקדוש ה'חוזה' מלובלין זי"ע, על פסוק זה, שרק "לו" - לאדם, אסור להיות כנושה, אך להקב"ה אדרבה "תהיה לו כנושה" להיות תקיף בדעתך להרבות בתפילה, ולהפציר שימלא את מבוקשו לטובה.

והרה"ק ה'בית ישראל' זי''ע היה מבאר את הדברים, כי כל הטעם שאמרה תורה "לא תהיה לו כנושה" אינו אלא מכיוון שאין לו לשלם, ומדוע תענהו סתם, אך להקב"ה שהוא 'כל יכול' ללא גבול ומידה, וודאי שמותר להיות כנושה, ולא להרפות ממנו עד שיושיעו.

"וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי" (כב, כו)

סגולת ביצת בת היענה בבית הכנסת

בפירוש שפתי כהן על התורה (לרבי מרדכי הכהן מצפת. בפרשת תזריע ד"ה ואם נקבה) מביא, שהיו שנהגו לתלות ביצי בת יענה בבית הכנסת, ומבאר טעם מנהג זה, כי מדרך בת היענה שמטילה ביצים במקום גבוה, ועומדת כנגדם מרחוק ואינה מסיחה דעתה מהם, ועל ידי הבטה זו גדל אפרוח מהביצה, ואם יעמוד בעל חי בינה לבין הביצים ותפסיק ראייתה אזי תהרוג אותו כיון ש'חציצה' זו מקלקלת גידול הביצים וגורמת שיצאו ביצים מוזרות.

ומפני כן תלו ביצים אלו בבית הכנסת לומר שעיקר התפלה שתתקבל ותעשה פירות היא הכוונה, ולא יהיה דבר מפסיק בינו לבין אביו שבשמים שהוא עומד כנגדו ומדבר עמו כנוכח ואומר ברוך אתה ה'.

וכן עד היום הזה יש בבית הכנסת "עדס" לעדת החלבים בירושלים עיה"ק, ביצת בת היענה תלויה בבית הכנסת, ואומרים שהיא סגולה שהאדם יכוין בתפלה ולא יסיח דעתו מהמילים של התפילה.

"מְלֵאָתְךָ וְדִמְעֲךָ לֹא תְאַחֵר בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּתֶּן לִּי" (כב, כח)

מה ענין תרומה לפדיון הבן?

מפרש רש"י ש"מלאתך ודמעך" היינו 'ביכורים' ו'תרומה'. ויש להעיר, מפני מה סמכה התורה ענין ביכורים ותרומה לבכור בניך?

ונראה לפרש על דרך הרמז: "מלאתך" - שימלא כריסו בתורה. "ודמעך" - הדמעות של עיניו שמתודה על חטאיו, "לא תאחר" - אל תמתין לעת זקנותך, אלא תזדרז לעת בחרותך לעסוק בתורה ולשמירת הברית קודש. ועל ידי זה תזכה ל"בכור בניך תתן לי", שאדם שבימי בחרותו שמר את התורה והמצות, ובפרט שמירת הברית, על ידי זה הבן שלו הבכור נעשה קודש לה', כיעקב אבינו ע"ה שאמר (בראשית מט, ג): "כחי וראשית אוני" (מפרשים).

להתחתן מוקדם לא לאחר

בספר עץ הדעת טוב למהרח"ו (דף כא.) דרש בדומה לכך: מלאתך ודמעך לא תאחר, ירצה בדרך דרש אל מה שכתבה הגמרא (קדושין ל.) אמר רב חסדא "אנא נסיבנא בשיתסר, ואי הוה נסיבנא בארביסר, הוה אמינא לשטן גירא" [אני נשאתי אשה בגיל שש עשרה, ואילו הייתי מתחתן בגיל ארבע עשרה, הייתי יכול להתגרות בשטן ולומר לו "חץ בעיניך", ולא היה יכול להחטיאני]. כי לקיחת האשה בבחרות מסיר ההרהור בבני אדם שלא יבוא להשחית זרעו.

וזה רמוז כאן בפסוק "מלאתך ודמעך" - טיפת זרעך כעין דמעת העין, כשתמלא ימי הקטנות ותגדיל בן י"ג שנה, "לא תאחר" - כי תקח לך אשה ולא תבא לידי הרהור, ועל ידי כך: "בכור בניך תתן לי" הבכור הנולד לך מהטיפה הראשונה, תוכל לתת לי, מה שאין כן אם תשחית הראשונות שאז הבכור ההוא איננו לי ממקור מושחת וכדרך שנשתבח יעקב אבינו (בראשית מט, ג): "ראובן בכורי אתה כחי וראשית אוני".

על ידי דמעות מקבלים הכל

השל"ה הקדוש כותב בשם רבי מנחם הבבלי שלמד מכאן בדרך דרש יסוד גדול וחשוב בעבודת ה': "מלאתך"- זהו רצונו של האדם, "ודמעך" - אלו דמעותיו. אם באמת הנך רוצה דבר, עד כדי כך שהנך מוריד עליו דמעות, בוכה ומתחנן לפני בוראך לקבלו, הרי ש"לא תאחר" לקבלו! אדם שרוצה באמת ומתחנן לפני בוראו לקבל סייעתא דשמיא - בודאי יענה מן השמים.

כשהוא גיבור אז יכבוש את יצרו

עוד בא ללמד, שכמו שאדם מפריש מפירותיו ביכורים ותרומות ומעשרות, כך בתחילת חייו, בבחרותו כשהוא בתקפו, כל אשר בכוחו לעשות מצוות ומעשים טובים וייגע עצמו על התורה, ירדוף ויעשה, וכן דרשו חז"ל (ע"ז יט.) על הפסוק (תהלים קיב, א): "אשרי איש ירא את ה'", אשריו שבזמן שהוא בכוחו וגבורתו כאיש בתוקף יצרו, "יהיה ירא ה'", וכן אמרו רבותינו ז"ל (אבות פרק ד' משנה א') "איזהו גיבור, הכובש את יצרו". (כעין זה כתב גם בס' פרדס יוסף סקוסובסקי)

העני הוציא את הכפית מכיסו וכל הבית נתמלא אורה

ולא יאמר אדם יש לי עוד זמן לתקן, כי האדם לא בטוח בחייו, כי ימינו על הארץ הם כמו צל, כדכתיב (תהלים קמד, ד): "אדם להבל דמה ימיו כצל עובר", ודרשו חז"ל (ילקוט שמעוני תחילת קהלת רמז תתקס"ו) כצל הדבורה שאין בה ממשות כך הם חיי האדם, וכן אמרו רבותינו ז"ל (שבת קנג.) שוב יום אחד לפני מיתתך, ומכיון שאינו יודע יומו, ישוב היום, שמא ימות למחר, ונמצא כל ימיו בתשובה. וכן כתוב (קהלת ט, ח) "בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר", "בכל עת יהיו בגדיך לבנים" - אלו המצות שנעשה בהם מלבוש לנשמתו אחר פטירתו, "ושמן על ראשך לא יחסר" - התורה שעסקת לשמה, כשמן שהוא מזוקק ונקי. רק הם יעמדו מליצי יושר אחרי אריכות ימים ושנים. ושכר מצוה בהאי עלמא ליכא, כי היום לעשותם ומחר לקבל שכרם (עירובין כב.), כי בעולם הזה לא נוכל לקבל את השפע שצריך לתת בעד כל מצוה.

ובאמת אין לנו מושג מה הערך של מצוה בעולם הזה. ומשל לאיש עשיר שירד מנכסיו עד שמכר כליו וכל מלבושיו, וכאשר היה עשיר, מרוב עשרו אפילו כף אכילתו היתה משובצת באבנים טובות ומרגליות, ועתה מרוב דחקו מכר גם המרגליות שהיו משובצות בכפית, ונשארה בידו הכף ריקה מכל.

ויהי היום והנה הוא הולך במדבר, ורואה שיש לפניו אבנים מבהיקים, ושלח ידו ולקח והכניס בנקבים שהיו בכפית שבעבר היו בהם אבנים טובות, עד שמלא את הכף באבנים כמקודם בימי עושרו.

לימים היתה סעודה גדולה בעיר ששר המלך היה מיסב בה, וזה האיש אמר מכיון שיש שם עניים ילך גם הוא, ומרוב בושתו שירד מנכסיו ישב במקום שפל, ולא לקח לעצמו כפית לאכילה מכלי הסעודה כי אמר שישתמש בכפית שבכיסו ולפחות בזה יהנה משלו...

וכאשר שמו לפניהם המאכלים, הוציא את הכפית שלו, והנה הבריק כל הבית מהאור שזרח מהכפית, וכל אחד מהמשתתפים לקח את הכפית לראות ולעיין ביופיה, עד שהגיעה הכפית ליד השר. ויתפלא השר על רוב יקר מעלתה. וישאל לעני, כמה שוה כפית זו ואקנה ממך, אמר לו, כמה שידוע לכם מחירו, ויתן לו שר המלך חמשים אלף דינרי זהב, ויראוהו לבעל הכפית שהוא בוכה, ויוסיפו על מחירו, ועדיין הוא בוכה עד שמרוב צערו נפל ונתעלף. לאחר שהמשתתפים העירוהו והשיבו את רוחו, וישאלו אותו לסיבת בכיתו, אמר להם, אספר לכם על צערי ויגוני שיש בלבי, בראותי שעל זאת הכפית שנקוב בה קצת מרגליות, רצונכם ליתן עליה סך עצום כזה, ואנכי היו לפני גדישים מלאים אבנים טובות ומרגליות, ואם הייתי לוקח עוד מאותם המרגליות כמה הון עתק הייתי מרויח.

והנמשל מובן, הנה חיי האדם על פני האדמה כצל עובר ואיננו, ולא ידע יומו, והנה יש לפנינו בעולם הזה גדישים ואוצרות מלאים מרגליות שהם התורה והמצוות ומעשים טובים אשר לא יערכם זהב ופז רב, ואנחנו בהגיע איזו מצוה כסוכה ולולב ותפילין וציצית אין אנחנו רודפים לעשות המצוה כתיקונה, כיון שאיננו יודעים כמה שכר כל מצוה ומצוה. כדמיון המשל לזה האיש שהיה בידו הכף שהוא רומז למצוה ונתנו לו בשכרה שכר עצום וגדול. ובעת בואנו לעולם האמת, אז נכיר ונדע גודל מעלת התורה ומעשים טובים, ואז נתחרט ונבכה על אשר לא מילאנו חיינו וימינו כולם בתורה ומעשים טובים.

ובודאי מלך שיאמר לאחד תיכנס לאוצרותי ולבית גנזי ותספור אבנים טובות, וכל מה שתספור יהיה שלך, אין ספק שהאיש הזה לא ינום ולא ישן, לא יאכל וישתה מכיון שיודע כי מה שסופר יהיה שלו, כך הוא בתורה הקדושה, כל רגע ורגע מחיי האדם הוא יקר מאד, וכל מה שירבה בתורה ומעשים טובים הכל הוא לטובתו, שיהיה לו זכות ופתחון פה להנות בעולם הבא ולא יאכל נהמא דכיסופא, כמו שאמרו רז"ל (אבות פרק ד' משנה י"ז) "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא" ה' יזכנו אמן כן יהי רצון. (עי' בס' זכרון יוסף אביחצירא. אבני שהם)

"וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ" (כב, ל)

אין קדושה בלי תורה

הנה לא יעלה על הדעת, שאפשר להיות איש מוסר, איש קדוש, מתוך מניעים וטעמים אנושיים ומוסריים גרידא, בלי קשר עם אלהי ישראל ותורת ישראל, וזה מה שרומז כאן הכתוב: "ואנשי קודש תהיון לי" - לשמי - כי עם קדוש אתה לה' אלהיך", משום שאין קדושה, בלי קדושה אלקית. (אמרי חן)

גופתו של החייל הפולני נשארה שלמה לאחר עשרות שנים

מורנו ורבנו ראש הישיבה הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל בספרו קול יהודה כותב: "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו", צריך להבין מה הטעם שנאמר "בשדה", והלא טרפה אסור לאכול גם בבית? ועיין בפירוש הרב אבן עזרא שפירש: הזכיר בשדה ההוה יותר [שטרפה יותר מצויה בשדה].

ועוד נראה בדרך מוסר, כי מה שהזכיר "בשדה", היינו שלא רק בבית כשהוא נמצא במסגרת המשפחה בבית אביו ואמו לא יאכל טריפה, מפני שמתבייש בפני משפחתו, או מפני שמצוי בשר כשר, ולמה יאכל טרף. אבל אם הוא "בשדה", כלומר, מחוץ לביתו, שאין לו ממי להתבייש או שלא מצוי לו בשר כשר, אולי תאוות בשר תסיתנו שיבא לאכל בשר לא כשר, ולכן באה התורה ומזהירתו בפירוש "ובשר בשדה" - שגם כאשר אתה נמצא בשדה או בצבא, ולא מצוי לך בשר כשר ויתכן שתשאר תקופה ארוכה בלי בשר, גם אז, "טרפה לא תאכלו!".

ועל מעלת הנזהר ממאכלות אסורות גם ב"שדה", ניתן ללמוד ממעשה שהובא בספר חברה קדישא של פולין ומסופר שם כך: פעם אחת ממשלת פולין גזרה לפנות את בית הקברות של אחת העיירות היהודיות לצורך סלילת כביש, ונאלצו לפנות את כל המתים כדי להעבירם למקום אחר. והנה כל המתים היו עצמות, מלבד שני קברות שבהם הגופות היו שלמים, האחת היתה של רב העיירה שהיה איש צדיק וקדוש, והשניה קבר שעל מצבתו נכתב שהוא של חייל יהודי ששרת בצבא פולין.

המה ראו כן תמהו, כיצד זה שחייל ששרת בצבא פולין נשארה גופתו שלמה כאחד הצדיקים. לאחר דרישה וחקירה התברר, שחייל זה היה משרת בצבא הפולני לפני כמאה שנה, ונזהר כל הזמן שלא לטעום מפיגוליהם. פעם אחת הגיעה לאוזני הקצין הגוי, הידיעה שכך נוהג היהודי שלא טועם מהאוכל שלהם, ויהי בשומעו כך, חרה לו מאוד על היהודי, וצוה להביא חתיכת חזיר, והביא כמה חיילים והשכיבו את החייל היהודי על הקרקע, וניסו להכריחו לאכול את החזיר. החייל סגר את פיו ובשום אופן לא רצה לאכול, עד שלבסוף הכניסו בכח החזיר לתוך פיו ולא בלע עד שנחנק ומת. אותו חייל הוא החייל שנתגלה קברו והיה גופו שלם ורענן לאחר מאה שנה! ונעשה קידוש השם גדול, שהבינו הכל, שזכות מסירות נפשו להמנע ממאכלות אסורות עמדה לו שזכה למה שזוכים רק צדיקים וקדושים.

אין הקב"ה מביא מאכל איסור לפה הצדיק

צריך להבין מה הקשר בין תחילת הפסוק "אנשי קודש תהיון" לסופו "בשר בשדה טרפה לא תאכלו". הרי "קדושה" היא לאו דוקא בהנזרות מטרפות?

ותירץ מורנו ורבנו ראש הישיבה רבי יהודה צדקה זצ"ל בספרו קול יהודה, שנרמז כאן מה שאמרו חז"ל בגמרא (גיטין ז.) שאין הקב"ה מביא תקלה לידי צדיקים, וכתבו התוספות (ד"ה השתא), שמה שהקב"ה לעולם לא מביא תקלה לידי צדיקים, היינו דוקא בדברים שקשורים למאכל, שהקב"ה מציל את חסידיו ממאכלי איסור, אבל לגבי איסורים שלא קשורים למאכל, לא מצאנו.

ולפי זה יש לומר שלזה רומז הכתוב, "ואנשי קודש תהיון לי" - אם תהיו אנשי קודש. מובטח לכם: "ובשר בשדה טריפה לא תאכלו" - שישמרו אתכם מן השמים שלא תכשלו במאכלות אסורות.

מעשה נורא שהקב"ה לא מביא תקלה לצדיקים

מעשה בראובן ושמעון שירדו באניה לנסוע לארצם, והיתה סערה גדולה בים, ויחתרו המלחים להגיע אל חופי ספרד, וזה היה בתקופת השמד בספרד. לאחר מאמצים הגיעו אל ארץ ספרד, רעבים, עיפים, וחלשים מאוד, ויחמלו עליהם אנשי העיר ויקחו אותם אל ביתם וישהו כמה ימים באותה העיר, כל אחד בבית אחר, וזה מבלי הגד כי יהודים הם, מחמת הגזירות. ויהי כאשר שבה רוחם אליהם וידעו כי יש בכוחם ללכת, ברכו את בעלי הבתים אשר גמלו עמהם חסד וארחו אותם בביתם.

וטרם שנפרדו, התוודע אחד הבעלי בתים אל ראובן ואמר לו: הכרת פניך ענתה בך כי אתה יהודי, דע אחי כי אני כמוך, ומן היהודים האנוסים אנכי, ואני וכל בני ביתי שומרים מצוות ה' בסתר, ובמרתף מתחת לארץ אני שוחט, ונזהרים מבשר וחלב ועתה אל תתעצב, כי בשר פיגול לא בא בפיך כל הימים ששהית בביתי, ואכלת רק מאכלים כשרים.

ראובן שמח למשמע הבשורה, אך שמעון ידע בבירור כי בבית נכרי היה, ואכל נבילות וטריפות רק מפני פיקוח נפש, ויהי בבואם אל עירם, הלך שמעון אל רב העיר, וישאלהו מה זאת עשה אלהים לי להכניסני לבית נכרי ולהטמאות בבשר פיגול, ולחברי הזמין לו בית יהודי כשר?

וישיבהו הרב לשמעון: הגד לי ואל תכחד ממני, האם מעולם לא אכלת שום דבר איסור בלי אונס, ויאמר אמת נכון הדבר, פעם אחת הלכתי עם נערים ביער, וראיתי אוכלים לחם וגבינה ויין של נכרים, והתאויתי לאכול איתם את הגבינה והיין, וטעמתי מעט איתם, ואמרתי יסלח נא לי ה' בדבר הזה. ויען הרב ויאמר, צדיק ה' בכל דרכיו. הנה רעך הטוב ממך, מעולם לא בא בפיו דבר איסור, וישמרהו ה' יתברך מכל תקלה, גם בעת צרה ואונס, אבל אתה כבר עברת את פי ה' בלי אונס, ולא היית חשוב בעיניו לעשות לך נס ולהזמין לך בית יהודי בתוך בתי נכרים רבים, ולא יאונה לצדיק כל אוון. (אמרי חן בשם נפלאים מעשיך)

עונשה של הנפש הקדושה הנמשכת אחרי תאוות החומר

כאשר הנפש הקדושה המשכלת אשר באדם נמשכת אחרי תאות החומר הנקרא "בשר", בשר ראשי תיבות בושה שׂרחון רמה, הנה היא נטרפת בידי הקליפות שהם חיות רעות אשר בשדה החיצון, שעליו נאמר ואם בשדה מצאה. ואמנם העונש שלה היא, כי כאשר תמות לא תקרב אל המזבח העליון על ידי מיכאל הכהן העליון להיותה מאכל קרבן לה', וזה שכתב לא תאכלו. ומה יעשה ממנה, "לכלב תשליכון אותו" - שיקריבוה קרבן פסול במזבח הקליפות, והס"מ שהוא הכלב העליון תמורת מיכאל הם יטרפוה וזה שכתב לכלב, ועליו נאמר (תהלים כב, כא) "מיד כלב יחידתי". (עץ הדעת טוב למהרח"ו)

וכן נראה לומר דדבר זה רמוז בר"ת "תשליכון" תשליכון נשמה שפעלה יצרה כרצון ותאוות.

"כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ" (כג, ה)

היצר הרע מפיל את האדם ביאוש כדי שלא יסור מדרכו הרעה

בעל הטורים כותב על הפסוק הזה, שהמילה רובץ נמצאת בתורה שלשה פעמים. כאן, "רובץ תחת משאו". והשני, "לפתח חטאת רובץ" (בראשית ד, ז), והשלישי, "רובץ בין המשפתים" (שם מט, יד).

ומה הקשר בין שלשת הפעמים? הגאון רבי דוד יונגרייז זצ"ל בספרו אור דוד מסביר כך:

יש לבאר, כי היצר הרע בתחילה מראה לאדם שעבירות חמורות הם קלות, ומראה לו היתרים, ואילו אחר כך, כשעשה הרבה עבירות ורוצה לעשות תשובה, אז היצר הרע מראה לו שהעבירה גדולה כל כך, עד שאין מועילה לו התשובה, ומפילו בייאוש כדי שלא יסור מדרכו הרעה. ושני הנהגות אלו של היצר רמוזות בפסוקים: "לפתח חטאת רובץ" – חטאת מלשון חסרון ידיעת חומר האיסור, ואחר כך "רובץ תחת משאו" - מראה לו שגדול עוונו מנשוא.

והתרופה לשני הדברים הללו, רמוזה בפסוק "יששכר חמור גרם רובץ בין המשפתים", יששכר חמור גרם היינו לימוד התורה, כי על ידי לימוד התורה, יודע היטב חומר העבירה לבלתי התפתות על ידי יצר הרע העושה לו חמורות לקלות, ואף אם לפעמים נכשל בעבירה, על ידי התורה, יודע כוחה של תשובה, ומתחזק לבלתי יפול בייאוש, וזה הכונה "רובץ בין המשפתיים" שעל ידי לימוד התורה רובץ בין שני הגבולים שאינו סבור שהעבירה קלה וגם יודע שיש תשובה.

ובזה אפשר לפרש הפסוקים (תהלים לז, לא-לג) "תורת אלהיו בלבו לא תמעד אשוריו, צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו, ה' לא יעזבנו בידו ולא ירשיענו בהשפטו", שהתורה מועילה לבלתי יפול ברשת יצר הרע כמבואר בסוכה (נב.) ש"צופה רשע לצדיק" קאי על יצר הרע, והקדוש ברוך הוא עוזרו, כי "ה' לא יעזבנו בידו", ואמר אחר כך "ולא ירשיענו בהשפטו", שעל ידי התורה, הקדוש ברוך הוא עוזרו שלא יפול ברשת היצר הרע, וזה שכתוב "ולא ירשיענו בהשפטו", שאינו מניחו ליפול בייאוש ולהחזיק עצמו לרשע שלא תועיל לו תשובה.

מוסר השכל לעזור לראש ישיבה

כתב החפץ חיים זצ"ל (חפץ חיים על התורה): התורה הזהירה אותנו לחוס על הבעל-חי הרובץ תחת משאו, ואפילו אם החמור שייך לשונא שאמרו עליו זכרונם לברכה (פסחים קיג:) שמותר לשונאו, אף על פי כן צריך האדם להתגבר על יצרו ולעזוב הכעס ולעזור לחמור.

ומן הדין הוא שאפילו אם נשא החמור של השונא על שכמו משא של שקים מלאים חול ואבנים לבנין, מצווה אותנו התורה לעזור לו ולטעון עמו את משאו וממילא מובן שאם החמור לא היה שייך לשונא אלא לאוהב ושקים מלאים לחם טעונים על גבו, להאכיל לרעבים בעיר שהחריבוה בריונים, על אחת כמה וכמה שעל כל אחד מישראל לתת יד ושכם להקים החמור ולעזור לו.

ומעתה נצייר נא בנפשנו, איך הדין אם החמור נשא על גבו שקים מלאים סמי רפואה בשביל בית חולים, ובין הסמים היו כאלה שצריכים להזריקם לתוך גידי החולים להצילם מרדת שחת, או שנשא נודות מלאים אויר מלאכותי לנשימה, שרגילים לתת לחולים מסוכנים, אז כל מי שיש לו מעט מח בקודקדו ימהר ויחיש מעשהו לעזור לחמור הזה שנפל תחת משאו, כי הלא על כרחו חיים הוא נושא על גבו, סמי מרפא, שמבלעדם מן הנמנע להציל חיי החולים.

ועכשו נלך הלאה ונאמר כי הנושא הרפואות הללו לא היה חמור אלא בן אדם, והוא נפל תחת המשא הזה, אז אין צריך לומר שעל כל אדם החובה להחיש עזרה לנופל, למען יוכל למהר בואו לבית החולים, ואשר רגע ליום יחשב לחולים האומללים המחכים לסמי המרפא הללו.

ומעתה נשכיל ונבין, עד כמה אנו מחוייבים לעזור לראש ישיבה, הנושא על שכמו את עול התורה, הממציא חיים לכלל ישראל, ואשר מבלעדה למתים נחשבנו, כי היא חייך אמרה התורה, והוא נופל תחת עול המשא הכבד הרובץ עליו בהספקת בר ולחם ומזון לעמלי תורה, על אחת כמה וכמה שעל כל אחד מאתנו לעמוד לימינו להיות לו לעזר במפעלו.

"עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ" (כג, ה)

השידוך שבוטל בעקבות שבייש זקן

מסופר על זוג משודכים, בפגישה הראשונה הייתה התאמה, על כן הם החליטו להמשיך עוד פגישה ועוד פגישה עד שבפגישה החמישית כבר הבינו שזהו - הם רוצים לפגוש את ההורים, הם קבעו ראשית אצל הורי הבחורה בשעה שש בערב, היא הדגישה 'לא לאחר! ההורים שלי לא אוהבים איחורים..'. הגיע היום המיועד, הבחור ראה שזה 20 דקות נסיעה ולא יותר, ואמר לעצמו 'אצא בחמש וחצי מהבית ככה שיש לי עוד 10 דקות פנויות כדי שלא אאחר..' הוא יצא לדרך, וראה איש זקן שמבקש טרמפ, הבחור עצר לו ושאל "לאן אתה צריך?" ענה לו "אני צריך שתיקח אותי עד סוף הרחוב" הבחור שלנו אמר בסדר זה גם כיוון הנסיעה שלי והעלה אותו. הם ממשיכים לנסוע אך לרוע מזלו הייתה משאית זבל מלפניו ונהיה פקק גדול והבחור ראה שעוד 5 דקות השעה 18:00 ואסור לאחר והוא חייב להגיע בזמן. אמר הבחור לאיש הזקן "אני חייב להוריד אותך כאן אין לי זמן!" אמר הזקן "הבטחת לי שתוריד אותי עד סוף הרחוב אני לא יורד מפה!!" הבחור כעס וצעק "אתה חייב לרדת", פתח את הדלת "וזרק" אותו מהרכב.. הוא נסע במהירות והגיע לפגישה באיחור של 10 דקות.. דפק בדלת, המשפחה של הבחורה קיבלו אותו בסבר פנים יפות.. הבחורה אמרה: "יש לך מזל שהתעכבת קצת ממילא אנחנו מחכים לסבא שיגיע.." אחרי כמה דקות שמעו דפיקות בדלת פתחו את הדלת והבחור לא האמין! אותו האיש זקן שזרק מהרכב זה היה הסבא של הבחורה. (כמובן שאתם יודעים כבר איך הסתיימה הפגישה..) מכאן אנחנו למדים אדם שעושה חסד יעשה את זה בשלמות ולא חצי. בשמחה, ולא בכעס.

חסד בכבוד

וצריך האדם ליזהר שלא יבייש יהודי בחסד, כמו שראינו (כתובות סז:) אצל מר עוקבא ואשתו שהיו נותנים צדקה בסתר כדי שלא לבייש את המקבל עד כדי שסיכנו עצמם בכך שזרקו עצמם לתנור בכדי שלא יתבייש העני כשיגלה שהם אלו שנותנים לו את הצדקה! צריך להיזהר שגם שעושים חסדים, לא לבייש את מי שמולנו. להבין, שזכינו להיות שליחים נאמנים של הקב"ה שעל זה עומד העולם, עולם חסד יבנה. ויה"ר שנזכה להיות שליחים טובים ולעשות נחת רוח לאבינו שבשמים!

"וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים" (כג, ח)

מעשה נורא עם הגאון שנתעוור וחזר ונתרפא

בספר 'שם הגדולים' להחיד"א (ח"א מערכת גדולים ערך ר' מאיר גאביזון) מביא מעשה נפלא שאירע עם אחד מדייני מצרים הגאון רבי חיים כפוסי זצ"ל, שהיה חכם גדול וחסיד מאוד, והיו קורין אותו 'בעל הנס' משום מעשה שהיה, וכדלהלן:

יום אחד חלה רבי חיים ז''ל בעיניו ונתעוור רח"ל, והיו הקהל מרננים אחריו לאמר כי ח"ו היה נוטל שוחד, כי השוחד יעור וכו'. ושמע רבי חיים את הדברים ונתרעם, ועמד על רגליו בתוך קהל ועדה, והכריז: "כי שמעתי דיבת רבים יחדיו ירננו שלקחתי שוחד, ועתה אם אמת היה הדבר כמו שאומרים, כן יהיה תמיד הענן יכסנו [כלומר, שאשאר סומא לעולם], ואם אני הייתי נזהר מזה מאוד יאירו עיני כבתחילה". וכן היה, ונתקבלה תפילתו ונתרפאו עיניו וירד מן התיבה.

ומעיד החיד"א "עד היום הנשבע שבועה לשקר על קברו מיד נענש!" ומסיים: "ואני הצעיר ראיתי חתימתו כשהיה סגי נהור, והיה חותם מאומד וכמעט אין האותיות ניכרות, כמי שלא ראה. וראיתי חתימתו אחר כך "ה' נסי חיים כפוסי", כתובה מאושרה.

אין אדם רואה חובה לעצמו

מעשה נפלא שהיה עם בעל החיבור "שפתי כהן" על השלחן ערוך [הרב שבתי כהן], ממחיש לנו שאפילו חכם וצדיק עלול לטעות במה שיש לו איזה נגיעת ממון:

כבר בילדותו נודע רבי שבתי כהן כעילוי מופלג. בימי בחרותו נסע לוילנא ללמוד אצל ר' העשיל מקראקא, והתגורר בבית ר' נתן נטע שפירא [בעל ה"מגלה עמוקות"]. בהגיעו לוילנא התפרסם כעילוי מופלג. לאחר נישואיו חותנו דאג לכל צרכיו על מנת שיוכל לשקוד על לימוד התורה, ור' שבתי מונה כדיין בווילנא למרות גילו הצעיר.

בגיל 24 כתב את ספרו "שפתי כהן", שקיבל את הסכמתם של 18 רבנים מגאוני התקופה, ביניהם ה'תוספות יום - טוב'. אירע פעם ולרבנו היה דין ודברים בענייני ממונות עם אחד מנכבדי הקהילה. הסכימו ביניהם לבא לפני רב לדין תורה. אך למי יפנו? הן הש"ך מוכר וידוע כגדול בתורה, וכל רב עלול, חלילה, לשאת לו פנים בדין. כיון שכך, החליטו להתדיין בעיר מרוחקת בבית דינו של רב אשר אינו מכיר את הש"ך. בטרם יצאו לדרך עיין הש"ך שוב ושוב בספרי הלכה ראשונים ואחרונים, ואכן, לפי כל המקורות נמצא שהצדק עמו. לאחר נסיעה ממושכת התייצבו השנים לדין תורה. הרב הדיין, אכן, לא הכיר את הצדדים, ושמע את טענותיהם בלא כל פניה אישית.

היות וזה היה עניין מאוד מסובך, הרב הדיין לא מיהר לחרוץ את פסק הדין, וביקש מהצדדים לבא שוב ביום המחרת. שבינתיים הרב - הדיין מעיין בנושא מכל צדדיו. לאחר שעות של עיון, הגיע הרב - הדיין להחלטה ולמחרת הכריז בפני הבעלי דינים את פסק הדין, שלא היה לטובת הש"ך אלא לחובתו. ויהי כשמוע הש"ך שיצא חייב בדין, התפלא מאוד וביקש מהרב, שיראה לו על מה הסתמך בפסק הדין.

אמר הרב: "האמת היא, שענייניכם נראה לי מסובך מאוד, ובתחילה אמנם סברתי, כי הצדק עמך. אך בכל זאת הוספתי לעיין בדבר. ואכן, ה' עזר לי והזדמן לידי ספר חדש פירוש על ה"שולחן ערוך", ובו ראיתי סברות ישרות ומעמיקות הנוגעות בעקיפין לנושא הסכסוך שבינכם, ומהן משתמע כי הצדק אינו עמך".

תוך כדי דיבור, פנה הדיין אל ארון הספרים, והוציא ספר חדש, והראה אותו לש"ך. הש"ך הביט בספר ופער פיו בתדהמה, מדובר לא פחות ולא יותר בספר "שפתי כהן" שחיבר הש"ך בעצמו...

עיין הש"ך בפירוש עצמו, ומצא בו ללא כל ספק, כי הצדק עם בעל דינו! והוא בעצמו פסק כך. לא יכול עוד להבליג וגילה לרב, כי הוא מחבר הספר. הופתע הרב והתרגש לראות לידו את הרב הדגול בכבודו ובעצמו, והמילים נעתקו מפיו. אך הש"ך אמר, "ראה כמה גדולים דברי חכמינו (כתובות קה:) שאמרו: אין אדם רואה חובה לעצמו!"

צדקותו של הש"ך

כדי להבין עד כמה גדלה צדקותו של הש"ך בסיפור הזה, נביא כאן מעשה נפלא המלמדנו על גדלותו העצומה של הש"ך:

הגאון מטשעבין, רבי דב בעריש ויידנפלד מספר, שרבנו הש"ך זצ"ל הגיע פעם לקאליש ודרש דרשה בבית המדרש. רבנו ה"מגן אברהם" נכח בעת הדרשה. לאחר הדרשה הלך המגן אברהם לאכסניית הש"ך ופלפל עם הש"ך בחריפות ובבקיאות בכל מכמני הש"ס, והיו הדברים מאירים ושמחים כנתינתן מסיני.

והנה באמצע התלהטות שיחתם התורנית, באו אנשי הבית בבהלה והודיעו לש"ך, שיש חולה מסוכן בעליית הבית הנוטה למות ברגעים הקרובים, ומכיון שהש"ך כהן, עליו לצאת מיד מהבית [כדי שלא יטמא חלילה בטומאת מת]. הש"ך שהיה באמצע רתחת לימודו, הפשיל את שרוולו ונתן בכל עוז דפיקה על השולחן ואמר: "אני מצווה להמתין!". לתדהמת הנוכחים נתקיים לעיניהם "ככל היוצא מפיו יעשה!" שיחת הש"ך עם המגן אברהם נמשכה, והחולה הוסיף לחיות. משסיימו לדבר, ויהי אך יצא הש"ך מפתח הבית, נפטר החולה בעליה. (בצלו חמדתי). והנה גם על צדיק כזה, אמרו אין אדם רואה חובה לעצמו...

"שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ" (כג, יב)

"מעשיך" ולא "מלאכתך"

יש להעיר, מה הטעם שכתוב "מעשיך" הרי היה צריך להיות כתוב "מלאכתך"?

ונראה כי מה שכתוב "מעשיך" הוא מלשון מעשים טובים, ללמד לנו שחיי האדם בעולם הזה הם כנגד ששת ימי השבוע, ולכן כל מה שיוכל לעשות מצוות ומעשים טובים, יעשה, בעבור שביום השביעי שהוא העולם הבא, יום שכולו שבת ומנוחה לחיי עולמים, אז כבר לא יוכל עוד לעשות מצוות ולאסוף זכויות.

וכן אמרו רבותינו ז"ל (שבת קנא:) על הפסוק (תהלים פח, ו): "במתים חפשי" - "כיון שאדם מת, נעשה חופשי מהמצות", וכן אמרו (עבודה זרה ג.) "מי שטרח בערב שבת" דהיינו שבעולם הזה קיים מצוות ומעשים טובים, הוא "יאכל בשבת" - יהיה לו מה לאכול בעולם הבא, וכן אמרו רבותינו ז"ל (כתובות סז:): "ארחא רחיקא וזודין קלילא" [הדרך רחוקה והצידה קלה], וכתוב בספר ראשית חכמה שצריך האדם לדעת, אם רוצה לילך בדרך מהלך שנה, בשביל זה מכין כמה חדשים צדה לדרך, כל שכן כמה וכמה צריך להכין מצוות ומעשים טובים בשביל חיי העולם הבא, שצריך להיות שם זמן שלא ישוער.

"רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ" (כג, יט)

בשר וחלב מפרים ומשפרים את האילן

שמעתי ממורנו ורבנו ר' עובדיה יוסף זצוק"ל, שרבי יהונתן אייבשיץ חידש פירוש נפלא על פסוק זה:

רבי יהונתן ראה פעם בספרי מדע שאדם שרוצה שפירותיו יתבשלו ויצמחו מהר, יבשל בשר וחלב יחד, וישקה בתבשיל זה את העץ, ובזה יצמחו הפירות מיד.

כאשר ראה זאת רבי יהונתן, עלה בדעתו רעיון לפרש את הפסוק כך: "ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלקיך" - תביא ביכורים מהפירות שגדלו ראשונים, אמנם לא תבשל גדי בחלב אמו, כדי שיתבשלו הפירות מהר להביאם לבית ה'.

והוסיף הגרע"י זצוק"ל שהחידוש הזה חידשו ר' יהונתן אייבשיץ בעודו בבית הכסא, שם היתה לו ספריה של ספרי מדע שילמד בהם בעודו שם ותוך כדי קריאה הבריק חידוש זה במוחו. ועוד הוסיף, שאומרים שסיפרו חידוש זה לאחד מתלמידי הבעש"ט שהיה אדמו"ר גדול וקדוש, וכשמעו אמר: החידוש יפה מאד אבל אני מריח ממנו ריח של בית הכסא.

"לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ...הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ" (כג, יט-כ)

הקשר בין איסור בשר בחלב למלאך המשולח

כתב בספר הקדוש קרניים (מאמר י"ב): "מלאך המונה הנקרא "השמאל" להליץ היה בא ליתן התורה למלאכים והפסיד באיסורים" עד כאן לשונו, סתם ולא פירש. ובפירוש דן ידין על הקרניים פירש: שהמלאך הזה בא לפני הקב"ה וקרא תגר שלא ליתן תורה לישראל אלא למלאכים. השיב לו הקב"ה: היאך המלאכים יקבלו את התורה הרי בתורה כתוב "לא תבשל גדי בחלב אמו" וכשבאו המלאכים אצל אברהם אבינו, אכלו בשר וחלב יחד, שנאמר (בראשית יח, ח) "ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה", מיד נסתתם מלאך "השמאל".

וזה סוד הפסוק: "לא תבשל גדי בחלב אמו" וסמיך ליה: "הנה אנוכי שולח מלאך לפניך" ר"ת "השמאל", רצונו לומר בגלל "לא תבשל גדי בחלב אמו", שלחתי ממני המלאך "השמאל" שהמליץ לתת את התורה למלאכים.

ואפשר להוסיף, שלפי זה יש לתת טעם למה שנוהגים לאכול מאכלי חלב בשבועות. כי בזכות ה"מאכלי חלב" שאכלו המלאכים עם הבשר, עם ישראל קיבל את התורה ולא המלאכים. (ניצוצי שמשון)

"הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי" (כג, כ)

דברי המדרש על הפסוק

איתא במדרש (רבה פרשה ל"ב סי' ב') על הפסוק הזה: "אמר הקב"ה לישראל, אילו זכיתם, אני בעצמי נעשיתי לכם שליח, ועכשיו שלא זכיתם הריני מוסר אתכם לשליח, ואימתי נמסרו לשליח? בשעה שעבדו עבודה זרה, ובאותה שעה אמר משה: רבון העולם מה בינינו לבין עובדי כוכבים, לנו נביאים, להם נביאים, לנו שר ולהם שרים. אמר רבי לוי שתי מדות טובות בטל הקדוש ברוך הוא מעובדי כוכבים - שלא יעמדו עליהם נביאים ושלא ימסרו ישראל לשר כל ימי משה, כיון שמת משה חזר אותו השר למקומו". עד כאן דברי המדרש.

ה"מלאך" הן לוחות הברית

ודורשי רשומות אמרו, "מלאך לפניך" - הם לוחות הברית שנתונות בארון הקודש. "לשמרך בדרך" - שהיה הארון מנמיך את ההרים ומגביה העמקים. ומשווה את הדרך והורג כל המזיקים. (פסיקתא זוטרתא)

הבא ליטהר מסייעים בידו

כתב האדמו"ר הקדוש ה"בית ישראל" מגור: "הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך בדרך ולהביאך אל המקום אשר הכינותי" לכל אחד מישראל יש מה לתקן בעולם הזה, ולזה נשלח לעולם ועליו לתקן, אבל בלי שמירה ועזר מה', אי אפשר, וזאת השמירה הובטחה להם, דכתיב (שמות כג, כב) "ואיבתי את אויביך וצרתי את צורריך" - רמז ליצר הרע שמעכב את האדם מעבודת יוצרו, וזו הבטחה שמן השמים עוזרים למי שרוצה ללכת בדרך הישר. שהבא ליטהר מסייעים בידו.

וכתיב "ועבדתם את ה' וכו' וברך את לחמך ואת מימיך, והסירותי מחלה מקרבך", דאיתא בגמרא (תענית יא:): "לעולם יראה אדם כאילו קדוש שרוי בתוך מעיו", שעליו לראות שלא יעשה גשמי על ידי אכילה ושתיה, וזוהי ההבטחה שהשם יתברך יברך את הלחם והמים שלא יתגשמו, ועל ידי זה "והסירותי מחלה מקרבך", שתהיה השראת השכינה בתוך מעיו, והסירותי מחלת היצר הרע מקרבך. (מובא במוסר חכמים השלם עמ' שכד)

המלאך האמור כאן אינו מלאך רגיל

קשה מאוד, כי אחרי שחטאו בעגל, גם אז אמר להם הקב"ה "ושלחתי לפניך מלאך" (שמות לג, ב), ואז חרה להם מאוד "וישמע העם וכו', ויתאבלו" וגו', וגם משה הרבה בתפילות רבות לביטול הגזירה (שם טו, טז). ואם כן עתה אחרי שישראל קבלו את התורה לפני חטא העגל, מה הוצרך הקב"ה ומה ראה לאמר להם הנה אנכי שולח מלאך, וגם איך כאן משה וישראל, לא דברו מאומה, אלא שתקו והודו?

והענין הוא, כי המלאך ההוא של פרשת כי תשא הוא מלאך ממש, וזה יורה באומרו שם "מלאך" סתם, ועוד שלא אמר "וגירש" אלא "וגירשתי", כי להיותו מלאך אין בידו לגרש, לכן אמר "אני אגרשם". אבל המלאך הזה האמור כאן, הוא שיתוף שם הוי"ה בשם אדנות הנודע כי הם בגימטריא מלאך, והוא הנודע לחכמי האמת הנקרא "שכינת עוזו", הנקרא "מלאך הברית", ונאמר (ישעיה סג, ט) "ומלאך פניו הושיעם". ולכן נאמר כאן "כי ילך מלאכי", ולא נאמר "מלאך" סתם.

וזה שכתב כאן "כי שמי בקרבו" דהיינו שיתוף שם הויה בשם אדנות, ולכן אמר כאן שהמלאך הזה בידו הוא "לשמרך ולהביאך" דהיינו הוא עצמו, ולכן "השמר מפניו אל תמר בו כי לא ישא לפשעכם", מכלל שיכול הוא לישא פשע.

ואמנם טעם שליחות השכינה עתה הוא, כי כבר שם הוי"ה עצמו נגלית עליהם במעמד הר סיני, וכמו שאמרו ישראל רצוננו לראות את מלכנו, וכמו שכתוב אנכי ה' אלהיך, ועתה שכבר ניתנה תורה תזכה שם הוי"ה להתעלה, כמו שכתוב זה שמי לעולם לעלם כתיב והשכינה שם אדנות, וזה זכרי תתגלה מלכותה בעולם כי עליה נאמר (יהושע ג, יא) "הנה ארון הברית אדון כל הארץ". (עץ הדעת טוב)

"וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה' אֱלֹהֵיכֶם וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ" (כג, כה)

כל זמן שאפשר להתפלל בציבור אסור להתפלל ביחיד

מה הטעם שפתח "ועבדתם" בלשון רבים, וסיים "את לחמך" וכו', בלשון יחיד?

ונראה בסיעתא דשמיא לבאר, מה שנקט גבי עבודת השי"ת בלשון רבים, ללמד שאסור להתפלל ביחיד כל זמן שאפשר להתפלל בציבור, שהתפילה בציבור היא שעת רצון, כמו שכתוב (תהלים סט, יד): "ואני תפלתי לך ה' עת רצון", ודרשו חז"ל בגמרא (ברכות ח.) "אימתי עת רצון? בזמן שהציבור מתפללים".

ומה שאצל אכילה כתוב בלשון יחיד, ללמד שהשי"ת זן ומפרנס לכל אדם ואדם בזמנו, כדי צרכו וסיפוקו, כמו שדרשו חז"ל (כתובות סז: וראה עבודה זרה ג:) את הפסוק (תהלים קמה, טו) "עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו", בעתם לא נאמר, אלא בעתו, ללמד שהשי"ת זן ומפרנס כל אחד פרנסתו בעתו, מקרני ראמים עד ביצי כינים, וכל שכן לשומרי תורתו ומצותיו.

"וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ" (כג, כה)

"והסרותי" אני בעצמי "מחלה מקרבך"

שמונים ושלשה חולאים יש בעולם שאין להם רפואה, והם כמנין מחל"ה. וזה שאמר והסירותי בדוקא, שבאלו החולאים אין אפשרות שרופא רגיל ירפא שכן אין להם רפואה וצריך שרק הקב"ה שהוא רופא כל בשר יסיר אותם.

"לֹא תִהְיֶה מְשַׁכֵּלָה וַעֲקָרָה בְּאַרְצֶךָ" (כג, כו)

יהודי הוא מעל הטבע! הוא מעל הכל!

אם אתה יהודי אינך שייך לחוקי הטבע! גם אם בא הרופא ואומר לך "אתה לא יכול להביא ילדים", "לא נראה לי שאת תתחתני יש לך את הבעיה הזאת..". אין אצל הקדוש ברוך הוא דבר כזה! אתה יהודי-אתה מעל הטבע!

היה אברך בבני ברק, שהאברך הזה שנה, שניים, שלוש, חמש שנים לא מצליח להביא ילדים.

שמונה תשעה שנים, אין ילדים. הלך לרב להתייעץ: "הרב מה אני עושה?" אמר לו הרב לעשות את השתדלות שלו וללכת לרופא. אותו יהודי הלך לרופא, והיה עובר מרופא לרופא, ולרוע מזלו לא התקדם בשום דבר. הגיע לרופא בילודה מספר אחד בארץ, בעל שם מוכר ומפורסם מאוד. והד"ר אמר לו: "תקשיב, אני עזרתי להרבה הרבה אנשים, אבל אתה ואשתך - אין לכם סיכוי להביא ילדים, אני ממליץ לכם, לכו ותאמצו ילד".

האברך שלנו שמע את דברי הרופא, הוא היה בן תורה, וחשב לעצמו, הרופא אמר את מה שאמר, אבל רופאים זה לא הסוף, לאן הולכים? לרב! הוא הלך לאחד מגדולי ישראל. הוא נכנס אליו עם כל הטפסים, וכל מה שכתב לו הרופא, כל הצילומים שמוכיחים שלא יהיו לו ילדים, ואומר לרב: "מה הרב, לא יהיו לי ילדים?!". הרב הסתכל על התמונות, מסתכל על המסמכים, פתאום הוא מרים את העיניים, ומה הוא אומר לו?

"אין לי איך לעזור לך". בדרך כלל כשאתה הולך לרב, הוא מחזק אותך: "הכל מהשם, אל תדאג, תקרא תהילים..." אך מה הרב אומר לו? "אין לי איך לעזור לך". הוא יצא משם והתחיל לבכות, "איך אני חוזר לאשתי עם כזאת תשובה?!" אם לא הרב יעזור לי, מי יעזור לי?"

האברך נכנס לבית הכנסת, "איך אני אחזור הביתה?!" בית הכנסת היה ריק, הוא פתח את ארון הקודש והתחיל לבכות. הוא שם את הדפים של הרופא על ספרי התורה ובכה בכיות:

"ריבונו של עולם! אין לי אף אחד! אין לי כלום!! אבל מה, יש לי אותך! ואתה תביא לי ילדים כי אני הבן שלך!!"

היום ברוך השם יש לאותו אברך 9 ילדים ברוך השם!

כי יהודי הוא מעל הטבע! הוא מעל הכל!

"וַיָּקָם מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ מְשָׁרְתוֹ וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הַר הָאֱלֹהִים" (כד, יג)

למה יהושע נשאר בהר?

פירש רש"י "לא ידעתי מה טיבו של יהושע כאן, ואומר אני שהיה התלמיד מלוה לרב עד מקום הגבלת תחומי ההר, שאינו רשאי לילך משם והלאה, ומשם ויעל משה לבדו אל הר האלהים ויהושע נטה שם אהלו ונתעכב שם כל הארבעים יום".

ולכאורה יש להבין, מדוע יהושע התעכב שם ארבעים יום, והלא היה לו לחזור למחנה, וסמוך לארבעים יום היה חוזר לקבל פני רבו?

ופירשו המפרשים דהליכתו של יהושע עם משה עד הגבלת תחומי ההר לא היתה לגבי דידן הליכה של קיום מצוה גרידא, אלא היה עולה עם משה ממדרגה למדריגה ככל שהותר לו להתקרב לגבול ההר, וכאשר מהגבול ואילך לא הותר לו לילך, ישב שם במקומו ונהנה מזיו השכינה במדרגה שזכה אליה בהליכתו עד הנה.

ובעלי התוספות כתבו כי הסיבה שיהושע חיכה למשה עד שירד מההר היא "נוצר תאנה יאכל פריה" שימסור לו סודו מיד כשיבוא מן השמים. (מוסר חכמים השלם עמ' שכא)

"וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל הָהָר וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה" (כד, יח)

מתי נאמרו למשה הלכות למשה מסיני

באגרא דפרקא (אות ריט) מביא: שמעתי בשם כבוד אדמו"ר מה"ר מנחם מנדל [מרימנוב] זצוק"ל, שהעיר למה כל 'הלכה למשה מסיני' לא אמרו חז"ל סתם שהוא כשאר תורה שבעל פה, ועוד העיר, למה אמרו "מסיני" ולא "בסיני", הרי לא קיבל הלכות אלו מהר סיני, אלא מהקב"ה בהר סיני?

והסביר אדמו"ר זצוק"ל, שאותן הדינים נאמרו לו למשה בעת הליכתו מסיני, דהיינו, בסוף ארבעים יום שכבר פנה ללכת מסיני, אז אמר לו השי"ת את אותן ההלכות, והוא כדמיון האדם אשר העניקוהו רבו בכל טוב להיות לו לצורך בדרך אשר ילך, ובעת אשר כבר הכין עצמו ללכת אמר לו הרב, קח נא גם את זה כי גם זה יהיה לך לצורך בעת המצטרך, וזה ההבדל בינן לשאר תורה שבעל פה, ולכן גם נקראו הלכה למשה מסיני, שכל זה מן הנאמרים למשה בעת הליכתו מסיני. כך שמעתי.

תורה שבעל פה עיקר זמנה בלילה

כתב בספר מוסר חכמים (השלם עמ' שכב) בשם ספר שי לתורה: שמעתי בשם גאון אחד, לבאר על פי מה דאיתא במדרש רבה פרשת כי תשא (פר' מז סי' ח) לגבי משה רבנו שהיה ארבעים יום וארבעים לילה בשמים, מנין ידע מתי הוא יום ומתי הוא לילה, ואמר על זה במדרש, בשעה שהיה מדבר עמו היה יודע שהוא יום, ובשעה שהיה אומר לו למוד תורתך היה יודע שהוא לילה, דעיקר זמן לימוד תורה שבעל פה הוא בלילה.

ולפי זה נראה, דעל כן אנו מתפללים דוקא בתפלת ערבית "ונשמח ונעלוז בדברי תלמוד תורתך", כיון שמעמיק אדם בתורה שבעל פה ומתייגע בלימודה כדי להגיע לעמקם של דברים, אז מתמלא האדם רוב שמחה בחידושי התורה. ויש להוסיף בזה דברי המדרש תנחומא פרשת נח, ש"כפה עליהם הר כגיגית" כדי שיקבלו עליהם תורה שבעל פה, שיש בה דקדוקי מצוות קלות וחמורות והיא עזה כמות וקשה כשאול קנאה, לפי שאין לומד אותה אלא מי שאוהב את הקדוש ברוך הוא בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו, ומנין אתה למד שאין אהבה זו אלא לשון תלמוד, מה כתוב אחריו "והיו הדברים אלה על לבבך", אי זה הוא תלמוד שהוא על הלב הוי אומר "ושננתם לבניך", זו תלמוד שצריך לשינון.